<h1>סמ"ג לאוין סימנים ר"מ—רמ"א</h1>
<h2>דף ב.</h2>
אחד הנשבע אחד מארבע מיני שבועות אילו מפי עצמו ואחד המושבע מפי אחרים וענה אמן, ודורשו שמואל בסוף פ"ג דשבועות (כ"ט ב') מואמרה האשה אמן אמן (במדבר ה' כ"ב), ולאו דווקא אמן אלא אפילו אמר דברים שעניין שלהן כאמן כגון שאמר הן או מחוייב אני [ב]שבועה זו קבלתי עלי שבועה זו וכיוצא בהן הרי זה כנשבע גמור (ע"פ רמב"ם שבועות פ"ב הל' א'), אחד הנשבע או שהשביעו אחר בשם המיוחד או באחד מן הכנויין כגון שנשבע במי ששמו חנון או במי ששמו רחום במי ששמו ארך אפים וכיוצא בהן בכל לשון הרי זו שבועה גמורה (שם הל' ב'), ותנן בסוטה (ל"ב א') אילו נאמרין בכל לשון פרשת סוטה וידוי מעשר קרית שמע ותפילה ברכת המזון ושבועת העדות ושבועת הפקדון, עוד מפרש בפרק שבועת העדות (שבועות ל"ו א') שאלה וארור הרי הן כשבועה והוא שיזכיר שם מן השמות או כינוי מן הכינויין כיצד כגון שאמר יהא באלה או בארור למי ששמו חנון מי שיאכל דבר פלוני ואכל הרי נשבע על שקר וכן בשאר מיני שבועות (ע"פ רמב"ם שם), וכן האומר שבועה בי"י או במי ששמו חנון שלא אוכל ואכל, שאיני יודע עדות לך והוא יודע הרי זה חייב (ע"פ הל' ב'—ג' שם), אמר אלה או ארור או שבועה ולא הזכיר שם ולא כינוי הרי זה אסור בדבר שנשבע עליו אבל אינו לוקה ולא מביא קרבן אם עבר על שבועתו עד שיהיה בה שם מן השמות המיוחדים או כינוי מן הכינויין כמו שבארנו (לשון הל' ד' שם) [למעלה], ותנן (נדרים ב' א') כל כינוי שבועה כשבועה כגון שבותה שקוקה והוא שיהו אנשי המקום עלגין וקורין לשבועה כן (ע"פ הל' ה' שם). וכן, אומר בפרק שבועת העדות (ל"ו א'), האומר לאו לאו שני פעמים דרך שבועה או הן הן [שני פעמים] והזכיר שם או כינוי הרי זה כנשבע וכן ימין שבועה ושמאל שבועה שנאמר נשבע ה' בימינו ובזרוע עוזו (שם הל' ו'). וכן המסקנא בפרק שבועת העדות (ל"ה ב') שבכל האלות והשבועות צריך שם או כינוי, וגם מביא שם (ל"ו א') דברים אלו על מה שאמר שבשבועות צריך שם או כינוי.
<h2>דף ז:</h2>
בפרק קמא דנדרים (ז' ב') אמר רבי יוחנן השומע הזכרת השם מפי חבירו לשוא או שנשבע לפניו לשקר או שברך ברכה שאינה צריכה שהוא עובר משום נושא שם ה' לשוא כמו שבארנו בהלכות ברכות (עשה כ"ז דף קי"א א' בד"ו) הרי זה חייב לנדותו ואם לא נידהו הוא עצמו יהא בנידוי, וצריך להתיר אותו מיד כדי שלא יהא מכשול לאחרים שהרי אינו (ידוע) [יודע] שניד[ו]הו ואם תאמר יודיעו נמצא כל העולם בנידוי שהרי למדו לשונם העוה ושבועה תמיד, במה דברים אמורים כשהיה הנשבע הזה או המברך לבטלה מזיד אבל אם היה שוגג ולא ידע שהוא אסור אינו חייב לנדותו (רמב"ם שבועות פי"ב הל' ט'—י') ואומר רבינו משה (שם) שאסור לנדותו מפני שהוא שוגג אלא מזהירו ומתרה בו שלא ירגיל לשונו בכך, ולא שבועה לשוא בלבד היא אסורה אלא אפילו להזכיר שם אחד מן השמות המיוחדין לבטלה אסור [ו]אפילו בלא שבועה כדדרשינן במסכת תמורה (ד' א') מאת ה' א-להיך תירא (דברים ו' י"ג), ואם טעה הלשון והוציא שם לבטלה ימהר ויאמר ברוך הוא לעולם ועד או שבח אחר (ע"פ לשון הרמב"ם שם הל' י"א ע"ש), וכעניין זה אומר בירושלמי דכיצד מברכין (ברכות פ"ו ה"א) ההוא דנסיב פוגלא ומברך עילויה והוא לא אתא בידיה צריך לברוכי עליה תניינות וצריך לומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד שלא להזכיר שם שמים לבטלה.
<h2>דף ח.</h2>
גרסינן בפרק קמא דנדרים אמר רב מניין שנשבעין לקיים המצוה לזרז עצמו אף על פי שהוא מושבע ועומד מהר סיני שנאמר (תהילים קי"ט ק"י) נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך.
<h2>דף ח:</h2>
מי שנשבע שבועת ביטוי ונתחרט על שבועתו ונתהפכה דעתו לדעת אחרת או שנולד לו דבר שלא היה בדעתו בשעת השבועה ונתחרט על ידי כן הרי זה נשאל לחכם אחד או לג' הדיוטות במקום שאין שם חכם כדאיתא בבכורות פרק כל (ה)פסולי(ן) (ל"ו ב') ובנדרים (ע"ח א') ומתירין לו שבועתו (ע"פ רמב"ם שבועות פ"ו הל' א') ואומר שם (בכורות ל"ז א') חכם כגון מאן אמר רב נחמן כגון אנא. ודבר זה אין לו עיקר בתורה שבכתב, לפיכך אמרו רבותינו (חגיגה י' א') היתר נדרים פורחים באויר, אלא כך למדו רבותינו רב מפי רב מפי משה רבינו שזה שאמר הכתוב לא יחל דברו כלומר הוא לא יחלל (נדרו) [דברו] דרך קלות ראש בשאט הנפש כעניין שנאמר וחללת את שם (ה') א-להיך אני ה' אבל אחרים מוחלין לו כלומר יש להם רשות להתיר שבועתו (ע"פ הל' ב' שם ע"ש) כדאיתא במסכת נדרים (ע"ח א' ע"ש) ובחגיגה (י' א'), ואין אדם רשאי להתיר שבועה או נדר במקום שיש גדול ממנו בחכמה, ובמקום רבו אסור להתיר לו אלא מדעת רבו (שם הל' ג' ע"ש) כדאמר בפרק קמא דנדרים (ח' ב'), זה שנשבע צריך [הוא] שיבא לפני החכם להתיר לו בין איש ובין אשה ואינו עושה שליח להשאיל לו על נדרו, והבעל נעשה שליח לחרטת אשתו כדאיתא בפ"ק דנדרים (שם) ומתירין לה ובלבד שיהו השלשה מקובצים אבל לא יקבץ אותם להתיר לה לכתחילה (שם הל' ד') אמנם שיטה זו לפי גירסת הספרים שכתוב שם רבינא הוה ליה נדרא לדביתהו [והיא גירסת הלכות גדולות (דף ע"ה ב')] אתא לקמיה דרב אשי ובעא מיניה אם הבעל נעשה שליח לחרטת אשתו והיא גירסת ה"ג אבל לא לגירסא אחרת דגרסינן הויא ליה נדויא לדביתהו, ובמקום [ל]חרטת גרסינן להתרת אשתו, והיא נראית עיקר שעל עניין נידוי מדברת כל ההלכה וגם אין ענין נדרי נשים כי אם בפרקים אחרונים דנדרים (ע"פ תד"ה ויחיד). כיצד מתירין יבוא הנשבע לחכם מומחה או לג' הדיוטות אם אין שם מומחה, וצריך לפרט הנדר או השבועה (גיטין ל"ה ב'), ואומר אני נשבעתי על כך ונחמתי ואילו הייתי יודע שאני מצטער בדבר זה עד כה או שיארע לי כך וכך לא הייתי נשבע ואילו היתה דעתי כמו עתה לא הייתי נשבע, והחכם או גדול השלשה אומר וכבר נחמת והוא אומר הן, ולשון התלמוד (נדרים כ"א ב') אומר וכדו תהית או לבך עלך, ואחרי כן החכם אומר שר[ו]י לך או מותר לך או מחול לך וכל כיוצא בעניין זה בכל לשון אבל אם אמר לו מופר לך או נעקרה שבועתך לא אמר כלום שאין מפר אלא הבעל או האב (ע"פ הל' ה' שם ע"ש) [ו]רבינו שמואל פירש הטעם בבבא בתרא (ק"כ ב' ד"ה חכם ע"ש) כי הפרה היא בלא שום טעם כמו בריתי הפר אבל בלשון היתר צריך טעם. הקרובים כשרים להתיר נדרים ושבועות, ובפרק נערה (נדרים ע"ז ב') פוסק רב נחמן הלכה נשאלין בנדרים מעומד יחידי ובלילה ובקרובים וגם נשאלים נדרים בשבת לצורך השבת (עי' רמב"ם שם הל' ו').
<h2>דף יד:</h2>
מי שנשבע בשמים ובארץ אף על פי שאין כוונתו אלא למי שבראם אין זו שבועה, וכן הנשבע בנביאים ובכתובים אף על פי שאין כוונתו אלא למי ששלח נביא זה או למי שציוה בכתב זה אין זו שבועה, ואף על פי שאין אלו שבועות מאיימין עליהם ומלמדין את העם ומראין בעיניהם שזו שבועה שלא ינהגו קלות ראש בכך ומתירין להן (ע"פ רמב"ם שבועות פי"ב הל' ג' ע"ש). ומסקינן בפרק שני דנדרים שהנשבע בתורה אם נשבע במה שכתוב בה דעתו על ההזכרות ואם נשבע בה סתם דעתו על הגויל ואין כאן שבועה, נטלה בידו ונשבע [בה הרי זה כמי שנשבע] במה שכתוב בה ואסור, הנשבע בתורה סתם אם תלמיד חכם הוא אינו צריך שאילה לחכם ואם עם הארץ הוא צריך שאילה לחכם כדי שלא ינהגו קלות ראש בשבועות (שם הל' ד'—ה').
<h2>דף יח.</h2>
מי שנשבע על דבר ונשבע שלא יתיר שבועה זו וניחם הרי זה נשאל על השבועה האחרונה תחילה שנשבע שלא יתיר ואחר כך ישאל על הראשונה, נשבע שלא ידבר עם פלוני ונשבע אחר כך שאם ישאל על שבועה זו ויתירוה יהא אסור לשתות יין לעולם וניחם, הרי זה נשאל על השבועה הראשונה ומתירה ואחר כך ישאל על השנייה שאין מתירין נדר או שבועה שעדיין לא חלו (רמב"ם שבועות פ"ו הל' י"ג—י"ד), לפיכך אם היה עומד בניסן ונשבע שלא יאכל בשר מאייר ואילך עד סוף החדש אינו נשאל עד שיכנס אייר (ע"פ הל' י"ד שם), תניא בפרק אחרון דנדרים (צ' א') קונם שא[י]ני נהנה מפלוני והריני נזיר לכשאשאל עליו נשאל על נדרו ואחר כך על נזרו, שבועה שלא אוכל היום שבועה שלא אוכל היום שבועה שלא אוכל היום שבועה שלא אוכלנה שלש פעמים ונשאל על שבועה ראשונה והותרה הרי זה חייב משום שבועה שנייה וכן אם ישאל על השנייה חייב על השלישית, נשאל על השלישית בלבד חייב משום ראשונה ושנייה אם כן מפני מה אמרו אין שבועה חלה על שבועה שאם לא נשאל ואכלה אינו חייב אלא אחת (ע"פ הל' י"ז שם) כדאיתא בפרק שני דנדרים (י"ח א').
<h2>דף כ.</h2>
מי שנתכוון לשבועה וגמר בלבו שלא יאכל היום או שלא ישתה היום ושדבר זה אסור עליו בשבועה ולא הוציא בשפתיו הרי זה מותר שנאמר לבטא בשפתים אין הנשבע חייב עד שיוציא עניין השבועה בשפתיו, וכן אם גמר בלבו להשבע וטעה והוציא בשפתיו דבר שלא היה בלבו הרי זה מותר (רמב"ם שבועות פ"ב הל' י'—י"א), ובכל מיני שבועות צריך שיהא פיו ולבו שוין (ע"פ הל' י"ב שם). וכן כתב הר' יצחק ב"ר מאיר כי הנשאל לחכם יהא נזהר שלא יאמר מתחרט אני על תחילת הנדר אלא אם כן פיו ולבו שוין. גמר בלבו שלא לאכל פת חטין ונשבע שלא לאכול פת סתם אין אסור אלא בפת חיטין (ע"פ הל' י"ד שם ע"ש) ודרשו בפ"ג דשבועות (כ"ו ב') מכל אשר יבטא וגומר, וקשה על זה דבפ"ד נדרים (כ"ז ב') תנן נודרין להרגין ולחרמין ולמוכסין שהן של תרומה כו' שהן של בית המלך וכו' ומסקינן שם שאף נשבעין ואף פותחין להם, לבית הילל, אם תרצו אעשה נדר זה או שבועה זו, ומפרש בגמרא דאמר יאסרו עלי כל פירות שבעולם אם אינן של בית המלך ואומר בלבו היום ומוציא (משפתיו) [בשפתיו] סתם ואף על גב דקיימא לן דברים שבלב אינן דברים לגבי אונסין שאני, ואם כן בכאן שאינו אנוס יאסר בכל פת, ויש לחלק ששם מדבר בעם הארץ שאין להתיר לו אלא באונסין שלא ינהוג קלות ראש בנדרים אבל בתלמיד חכם אפילו שלא במקום אונס מותר כמו שמצינו במסכת כלה (ריש פ"ב) ברבי עקיבא שהיה נשבע בשפתיו ומבטל בלבו וגם בפרק ואילו מותרין (נדרים כ' א') תנן נדר בחרם ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים וכו' (ו)כולן אין נשאלין עליהן ומפרש שם בגמרא שאין צריכין שאלה במה דברים אמורים בתלמיד חכם אבל בעם הארץ שבא לישאל עונשין אותו ומחרימין עליו (שבועות כ"ו ב' תד"ה גמר).
<h2>דף כא:</h2>
מי שנשבע שבועת ביטוי ונתחרט על שבועתו ונתהפכה דעתו לדעת אחרת או שנולד לו דבר שלא היה בדעתו בשעת השבועה ונתחרט על ידי כן הרי זה נשאל לחכם אחד או לג' הדיוטות במקום שאין שם חכם כדאיתא בבכורות פרק כל (ה)פסולי(ן) (ל"ו ב') ובנדרים (ע"ח א') ומתירין לו שבועתו (ע"פ רמב"ם שבועות פ"ו הל' א') ואומר שם (בכורות ל"ז א') חכם כגון מאן אמר רב נחמן כגון אנא. ודבר זה אין לו עיקר בתורה שבכתב, לפיכך אמרו רבותינו (חגיגה י' א') היתר נדרים פורחים באויר, אלא כך למדו רבותינו רב מפי רב מפי משה רבינו שזה שאמר הכתוב לא יחל דברו כלומר הוא לא יחלל (נדרו) [דברו] דרך קלות ראש בשאט הנפש כעניין שנאמר וחללת את שם (ה') א-להיך אני ה' אבל אחרים מוחלין לו כלומר יש להם רשות להתיר שבועתו (ע"פ הל' ב' שם ע"ש) כדאיתא במסכת נדרים (ע"ח א' ע"ש) ובחגיגה (י' א'), ואין אדם רשאי להתיר שבועה או נדר במקום שיש גדול ממנו בחכמה, ובמקום רבו אסור להתיר לו אלא מדעת רבו (שם הל' ג' ע"ש) כדאמר בפרק קמא דנדרים (ח' ב'), זה שנשבע צריך [הוא] שיבא לפני החכם להתיר לו בין איש ובין אשה ואינו עושה שליח להשאיל לו על נדרו, והבעל נעשה שליח לחרטת אשתו כדאיתא בפ"ק דנדרים (שם) ומתירין לה ובלבד שיהו השלשה מקובצים אבל לא יקבץ אותם להתיר לה לכתחילה (שם הל' ד') אמנם שיטה זו לפי גירסת הספרים שכתוב שם רבינא הוה ליה נדרא לדביתהו [והיא גירסת הלכות גדולות (דף ע"ה ב')] אתא לקמיה דרב אשי ובעא מיניה אם הבעל נעשה שליח לחרטת אשתו והיא גירסת ה"ג אבל לא לגירסא אחרת דגרסינן הויא ליה נדויא לדביתהו, ובמקום [ל]חרטת גרסינן להתרת אשתו, והיא נראית עיקר שעל עניין נידוי מדברת כל ההלכה וגם אין ענין נדרי נשים כי אם בפרקים אחרונים דנדרים (ע"פ תד"ה ויחיד). כיצד מתירין יבוא הנשבע לחכם מומחה או לג' הדיוטות אם אין שם מומחה, וצריך לפרט הנדר או השבועה (גיטין ל"ה ב'), ואומר אני נשבעתי על כך ונחמתי ואילו הייתי יודע שאני מצטער בדבר זה עד כה או שיארע לי כך וכך לא הייתי נשבע ואילו היתה דעתי כמו עתה לא הייתי נשבע, והחכם או גדול השלשה אומר וכבר נחמת והוא אומר הן, ולשון התלמוד (נדרים כ"א ב') אומר וכדו תהית או לבך עלך, ואחרי כן החכם אומר שר[ו]י לך או מותר לך או מחול לך וכל כיוצא בעניין זה בכל לשון אבל אם אמר לו מופר לך או נעקרה שבועתך לא אמר כלום שאין מפר אלא הבעל או האב (ע"פ הל' ה' שם ע"ש) [ו]רבינו שמואל פירש הטעם בבבא בתרא (ק"כ ב' ד"ה חכם ע"ש) כי הפרה היא בלא שום טעם כמו בריתי הפר אבל בלשון היתר צריך טעם. הקרובים כשרים להתיר נדרים ושבועות, ובפרק נערה (נדרים ע"ז ב') פוסק רב נחמן הלכה נשאלין בנדרים מעומד יחידי ובלילה ובקרובים וגם נשאלים נדרים בשבת לצורך השבת (עי' רמב"ם שם הל' ו').
<h2>דף כב:</h2>
גרסינן בפ"ד נדרים אמר רב נחמן הלכה פותחין בחרטה ונזקקין להתיר שבועה שנשבע בא-להי ישראל, ופירש רבינו יעקב (עירובין ס"ד ב' תד"ה פותחין) פותחין בחרטה לבדה בלא טעם כגון שיאמר החכם כדו תהית כלומר מתחרט אתה עכשיו על שנדרת כל עיקר, ולשון כדו עכשיו כמו וכדו פטרית, או לבך עלך כלומר אם היתה דעתך בעת השבועה כמו עתה היית נשבע כאשר בארנו למעלה [הו' בנדרים ח' ב' ועו"מ]. ובספר העתים כתב כי מר יהודאי גאון היה נמנע מלהתיר שבועות ואשר אחריו נשאו קל וחומר בעצמן זולתי לדבר מצוה, ואמר כי נדרים לא נשנית בבית המדרש לפניו יותר ממאה שנה ואין מי יודע לדקדק בה כראוי.
<h2>דף כג.</h2>
מי שנשבע ולא ניחם על שבועתו וראו בית דין שהיתר שבועה זו גורם למצוה ולשלום בין איש לאשתו בין אדם לחבירו ושקיום שבועה זו גורם לעבירה ולקטטה פותחין לו פתח ונושאין ונותנין עמו בדבר ומודיעים לו דברים שגורמת שבועתו עד שיתנחם ואם ניחם בדבריהם מתירין לו ואם לא ניחם ועמד במריו הרי זה יקיים שבועתו (רמב"ם שבועות פ"ו הל' י' ע"ש). אין פותחין בנולד, כדאיתא בפ"ד נדרים (נדרים כ"ג א') כיצד נשבע שלא יהנה מפלוני ונעשה סופר העיר הואיל ולא ניחם על שבועתו אין פותחין לו בדבר זה אפילו אמר הוא עצמו אילו הייתי יודע כן לא הייתי נשבע אין מתירין לו הואיל ועדיין לא ניחם אלא רצונו שלא יהנה לו ושלא יעשה זה סופר, אבל אם ניחם הוא בעצמו מעיקרו מפני הנולד מתירין לו וכן כל כיוצא בזה (שם הל' י"ב ע"ש), ודווקא בנולד שאינו מצוי ותדיר אבל בנולד המצוי ותדיר מסיק בפ"ד נדרים (נדרים כ"ג א') דפותחין, וכמו שכתבתי פסק רבינו משה (שם) בענין הנולד, וגם הרב רבי אליעזר ממיץ (יראים סי' רמ"ו) פסק דההיא דאין פותחין בנולד זהו כשאינו מתחרט אלא מנולד ואילך אבל אם מתחרט מעיקרו אפילו בנולד דלא מסיק אדעתיה יבטל הנדר וראיה מההיא (נדרים כ"א ב') דכדו תהית ולבך עלך שלא חקר [בו] אם חוזר בו מחמת נולד שאינו מצוי ומטעם זה אינו מקשה בפ"ד נדרים בכמה מקומות והא אין פותחין בנולד. גרסינן בנזיר (ל"ב ב') אמר רבא אף על גב דאמור רבנן אין פותחין בנולד אבל פותחין בתנאי נולד וא[ו]מר שם כגון נזירים שנדרו קודם שחרב בית המקדש ואחר כך חרב שאין אומרים להם אילו הייתם יודעים שיחרב בית המקדש כלום הייתם נודרים, אבל פותחין בתנאי נולד כלומר אומרים להם אילו בא לכם אדם בשעת הנדר שהיה משקר לכם ואומר שמאותה שעה חרב בית המקדש כלום הייתם נודרים וכן כל כיוצא בזה.
<h2>דף כד:</h2>
וכן נדרי הבאי מותרין (נדרים כ"ד ב') כיצד כגון שראה חיילות גדולות וחומה גבוהה ונדר ואמר קונם שראיתי חיל פלוני והם כיוצאי מצרים ושראיתי חומת עיר פלוני גבוהה עד לרקיע, שזה לא גמר בלבו שהדבר כן [ב]לא פחות ולא יותר ולא נתכוון אלא לספר שיש שם עם רב מאד והחומה גבוהה מאד (ע"פ לשון הרמב"ם שבועות פ"ג הל' ה' לעניין שבועת הבאי ע"ש), אבל שבועת הבאי אסורות כדפסקינן התם אם אמר יאסרו כל פירות שבעולם עלי בשבועה אם לא ראיתי בדרך הזה כיוצאי מצרים, מפני שבשבועה על דעת העומדים שם נשבע וצריך לדקדק יותר, ובתוספתא (נדרים פ"ב ה"ב) אומר ששבועות הבאי מותרות ומקשה לה בירושלמי (נדרים פ"ג ה"ב) ומתרץ דההיא באין מעמידין והכא במעמידין, פירוש שבמתכוין אומר כך ואין דעתו להבאי כך פירש הרב ר' אלחנן. ורבינו יעקב כתב בספרו (ספר הישר חידושים סימן ע"ט) דשבועות הבאי אסורות היינו משום דהוי שבועת שוא ומותר בפירות העולם ולוקה והיינו ממש ההיא דשבועות (כ"ט א' ותד"ה באומר ע"ש) עכ"ל ולפי זה מותרות דתוספתא אפירות קאי.
<h2>דף כה.</h2>
השיב רבינו יצחק (תשובות מימוניות הפלאה סי' ג') הבטחה בתקיעת כף היה אומר רבינו תם שהיא ככרית(ו)ת ברית והיה נראה להחמיר בה יותר מבנדר ושבועה והיה דורש מן הפסוק (יחזקאל י"ז י"ח) ובזה (ב)אלה להפר ברית והנה נתן ידו (בכל) [וכל] אלה לא ימלט, ואף על פי שלא מצינו בשום מקום מפורש שתהיה זו הנתינת יד תקיעת כף אלא איפשר להיות שהיה נתינת יד לישבע בספר תורה מכל מקום איפשר שתקיעת כף היתה שם, ואף על פי כן אם יש מכשול רב והפסד מרובה בדבר ויבא בכך לעבור מוטב לאכול בשר תמותות שחוטות ולא לאכול בשר תמותות נבלות ויתירנה חכם כי קצת הדעת מכרעת דלא חמירא משבועה ולא נהגו הדורות להחמיר בה יותר אלא להקל להמנע מעונש שבועה ועושין תקיעת כף עד כאן דבריו.
<h2>דף כה:</h2>
כל הנשבע אחת מארבע מיני שבועות אילו באונס [הרי זה] פטור מכלום (רמב"ם שבועות פ"ג הל' א'), דת"ר בפ"ג דשבועות (כ"ו א') לכל אשר יבטא האדם בשבועה פרט לאנוס כדרב כהנא ורב אסי כי הוו קיימי מקמיה דרב מר משתבע דהכי אמר רב ומר משתבע דהכי אמר רב ומסיק דשרי משום דליביה אנסיה, ובפ"ד נדרים (כ"ה ב') נמי קאמר היכי דמי שבועות דשגגות דמותרין כדרב כהנא ורב אסי, ולא דמי לההיא דפרק השולח (גיטין ל"ה א') שאמרה יהנה סם המות באחד מבניה ונענשה דשאני התם שמתחילה היה לה לדקדק שסופה לבא לידי שבועה אם יאבד, וההיא דסוף ד' אחין (יבמות ל"ג א') דקאמר לרבי חייא בר קפרא שקורי משקר לא לעניין עונש שבועה אמר כן אלא במה שטעה רוצה לומר (שבועות כ"ו א' תד"ה את וע"ש).
<h2>דף כז:</h2>
מי שנתכוון לשבועה וגמר בלבו שלא יאכל היום או שלא ישתה היום ושדבר זה אסור עליו בשבועה ולא הוציא בשפתיו הרי זה מותר שנאמר לבטא בשפתים אין הנשבע חייב עד שיוציא עניין השבועה בשפתיו, וכן אם גמר בלבו להשבע וטעה והוציא בשפתיו דבר שלא היה בלבו הרי זה מותר (רמב"ם שבועות פ"ב הל' י'—י"א), ובכל מיני שבועות צריך שיהא פיו ולבו שוין (ע"פ הל' י"ב שם). וכן כתב הר' יצחק ב"ר מאיר כי הנשאל לחכם יהא נזהר שלא יאמר מתחרט אני על תחילת הנדר אלא אם כן פיו ולבו שוין. גמר בלבו שלא לאכל פת חטין ונשבע שלא לאכול פת סתם אין אסור אלא בפת חיטין (ע"פ הל' י"ד שם ע"ש) ודרשו בפ"ג דשבועות (כ"ו ב') מכל אשר יבטא וגומר, וקשה על זה דבפ"ד נדרים (כ"ז ב') תנן נודרין להרגין ולחרמין ולמוכסין שהן של תרומה כו' שהן של בית המלך וכו' ומסקינן שם שאף נשבעין ואף פותחין להם, לבית הילל, אם תרצו אעשה נדר זה או שבועה זו, ומפרש בגמרא דאמר יאסרו עלי כל פירות שבעולם אם אינן של בית המלך ואומר בלבו היום ומוציא (משפתיו) [בשפתיו] סתם ואף על גב דקיימא לן דברים שבלב אינן דברים לגבי אונסין שאני, ואם כן בכאן שאינו אנוס יאסר בכל פת, ויש לחלק ששם מדבר בעם הארץ שאין להתיר לו אלא באונסין שלא ינהוג קלות ראש בנדרים אבל בתלמיד חכם אפילו שלא במקום אונס מותר כמו שמצינו במסכת כלה (ריש פ"ב) ברבי עקיבא שהיה נשבע בשפתיו ומבטל בלבו וגם בפרק ואילו מותרין (נדרים כ' א') תנן נדר בחרם ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים וכו' (ו)כולן אין נשאלין עליהן ומפרש שם בגמרא שאין צריכין שאלה במה דברים אמורים בתלמיד חכם אבל בעם הארץ שבא לישאל עונשין אותו ומחרימין עליו (שבועות כ"ו ב' תד"ה גמר).
<h2>דף סה.</h2>
ראובן שהשביע לשמעון וענה אמן או קבל לו השבועה ונחם שמעון על שבועתו ונשאל עליה אין מתירין אלא בפני ראובן שהשביעו (רמב"ם שבועות פ"ו הל' ז' ע"ש), כדגרסינן בנדרים פרק רבי אלעזר (ס"ה א') במדין נדרת במדין לך והתר [לך] נדר(י)ך, ואומר רבינו יצחק (גיטין ל"ה ב' תד"ה ליחוש) כי דווקא לכתחילה צריך בפניו אבל לא בדיעבד כדמוכח בפרק השולח (שם) וגם ראייה מצדקיה שהיה צדיק גמור ונשאל שלא בפני נבוכדנצר (נדרים ס"ה א'), ולכתחילה נמי לא אמרן אלא באדם שעשה לו טובה כגון משה שנתן לו יתרו בתו על ידי שבועתו וכן נבוכדנצר הוציא את צדקיה ממאסר על ידי כן אבל באדם אחר אפילו לכתחילה כדמוכח בפרק אילו נאמרים (סוטה ל"ו ב') דקאמר ליה פרעה ליוסף זיל איתשיל אשבועתיך שהשביעך אביך (עי' נדרים שם תד"ה דתנן), ובירושלמי (נדרים פ"ה ה"ד) משמע שצריך שיודיע לו שהתירוהו מפני החשד.
<h2>דף עח.</h2>
מי שנשבע שבועת ביטוי ונתחרט על שבועתו ונתהפכה דעתו לדעת אחרת או שנולד לו דבר שלא היה בדעתו בשעת השבועה ונתחרט על ידי כן הרי זה נשאל לחכם אחד או לג' הדיוטות במקום שאין שם חכם כדאיתא בבכורות פרק כל (ה)פסולי(ן) (ל"ו ב') ובנדרים (ע"ח א') ומתירין לו שבועתו (ע"פ רמב"ם שבועות פ"ו הל' א') ואומר שם (בכורות ל"ז א') חכם כגון מאן אמר רב נחמן כגון אנא. ודבר זה אין לו עיקר בתורה שבכתב, לפיכך אמרו רבותינו (חגיגה י' א') היתר נדרים פורחים באויר, אלא כך למדו רבותינו רב מפי רב מפי משה רבינו שזה שאמר הכתוב לא יחל דברו כלומר הוא לא יחלל (נדרו) [דברו] דרך קלות ראש בשאט הנפש כעניין שנאמר וחללת את שם (ה') א-להיך אני ה' אבל אחרים מוחלין לו כלומר יש להם רשות להתיר שבועתו (ע"פ הל' ב' שם ע"ש) כדאיתא במסכת נדרים (ע"ח א' ע"ש) ובחגיגה (י' א'), ואין אדם רשאי להתיר שבועה או נדר במקום שיש גדול ממנו בחכמה, ובמקום רבו אסור להתיר לו אלא מדעת רבו (שם הל' ג' ע"ש) כדאמר בפרק קמא דנדרים (ח' ב'), זה שנשבע צריך [הוא] שיבא לפני החכם להתיר לו בין איש ובין אשה ואינו עושה שליח להשאיל לו על נדרו, והבעל נעשה שליח לחרטת אשתו כדאיתא בפ"ק דנדרים (שם) ומתירין לה ובלבד שיהו השלשה מקובצים אבל לא יקבץ אותם להתיר לה לכתחילה (שם הל' ד') אמנם שיטה זו לפי גירסת הספרים שכתוב שם רבינא הוה ליה נדרא לדביתהו [והיא גירסת הלכות גדולות (דף ע"ה ב')] אתא לקמיה דרב אשי ובעא מיניה אם הבעל נעשה שליח לחרטת אשתו והיא גירסת ה"ג אבל לא לגירסא אחרת דגרסינן הויא ליה נדויא לדביתהו, ובמקום [ל]חרטת גרסינן להתרת אשתו, והיא נראית עיקר שעל עניין נידוי מדברת כל ההלכה וגם אין ענין נדרי נשים כי אם בפרקים אחרונים דנדרים (ע"פ תד"ה ויחיד). כיצד מתירין יבוא הנשבע לחכם מומחה או לג' הדיוטות אם אין שם מומחה, וצריך לפרט הנדר או השבועה (גיטין ל"ה ב'), ואומר אני נשבעתי על כך ונחמתי ואילו הייתי יודע שאני מצטער בדבר זה עד כה או שיארע לי כך וכך לא הייתי נשבע ואילו היתה דעתי כמו עתה לא הייתי נשבע, והחכם או גדול השלשה אומר וכבר נחמת והוא אומר הן, ולשון התלמוד (נדרים כ"א ב') אומר וכדו תהית או לבך עלך, ואחרי כן החכם אומר שר[ו]י לך או מותר לך או מחול לך וכל כיוצא בעניין זה בכל לשון אבל אם אמר לו מופר לך או נעקרה שבועתך לא אמר כלום שאין מפר אלא הבעל או האב (ע"פ הל' ה' שם ע"ש) [ו]רבינו שמואל פירש הטעם בבבא בתרא (ק"כ ב' ד"ה חכם ע"ש) כי הפרה היא בלא שום טעם כמו בריתי הפר אבל בלשון היתר צריך טעם. הקרובים כשרים להתיר נדרים ושבועות, ובפרק נערה (נדרים ע"ז ב') פוסק רב נחמן הלכה נשאלין בנדרים מעומד יחידי ובלילה ובקרובים וגם נשאלים נדרים בשבת לצורך השבת (עי' רמב"ם שם הל' ו').
<h2>דף פז.</h2>
והנשבע וחזר בו בתוך כדי דיבור והוא כדי שיאמר תלמיד לרב שלום עליך רבי הרי זה מותר ונעקרה השבועה, והוא שיפרש בפיו החזרה כמו שפירש השבועה (ע"פ רמב"ם שבועות פ"ב הל' י"ז י"ט).
<h2>דף צ.</h2>
מי שנשבע על דבר ונשבע שלא יתיר שבועה זו וניחם הרי זה נשאל על השבועה האחרונה תחילה שנשבע שלא יתיר ואחר כך ישאל על הראשונה, נשבע שלא ידבר עם פלוני ונשבע אחר כך שאם ישאל על שבועה זו ויתירוה יהא אסור לשתות יין לעולם וניחם, הרי זה נשאל על השבועה הראשונה ומתירה ואחר כך ישאל על השנייה שאין מתירין נדר או שבועה שעדיין לא חלו (רמב"ם שבועות פ"ו הל' י"ג—י"ד), לפיכך אם היה עומד בניסן ונשבע שלא יאכל בשר מאייר ואילך עד סוף החדש אינו נשאל עד שיכנס אייר (ע"פ הל' י"ד שם), תניא בפרק אחרון דנדרים (צ' א') קונם שא[י]ני נהנה מפלוני והריני נזיר לכשאשאל עליו נשאל על נדרו ואחר כך על נזרו, שבועה שלא אוכל היום שבועה שלא אוכל היום שבועה שלא אוכל היום שבועה שלא אוכלנה שלש פעמים ונשאל על שבועה ראשונה והותרה הרי זה חייב משום שבועה שנייה וכן אם ישאל על השנייה חייב על השלישית, נשאל על השלישית בלבד חייב משום ראשונה ושנייה אם כן מפני מה אמרו אין שבועה חלה על שבועה שאם לא נשאל ואכלה אינו חייב אלא אחת (ע"פ הל' י"ז שם) כדאיתא בפרק שני דנדרים (י"ח א').
